מרשי נ' בדיע סאיג ובניו בע"מ תיק ניכויים 905257341

החלטה

1.לפניי בקשה לפיצול סעדים שהוגשה על ידי התובע (להלן: "הבקשה").

2.רקע:

א.ביום 1.6.11 ותוך כדי עבודתו בשירות הנתבעת הגיש התובע תביעה בה ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה וקצובת ביגוד (תביעה שנפתחה תחת תיק דמ"ר 532-06-11).

ב.ביום 26.7.11 התקיים דיון מהיר במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה לה ניתן תוקף של פסק דין, שלפיה הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 5,000 ₪ בגין דמי הבראה וביגוד וזאת לסילוק סופי ומוחלט של טענות התובע כנגד הנתבעת בגין הסעדים שפורטו בכתב התביעה הנ"ל.

ג.ביום 6.7.11 הגיש התובע תביעה נוספת לתשלום פיצויי פיטורים, שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי חגים והפרשות לקרן פנסיה.

יחד עם התביעה דנן, הגיש התובע את הבקשה לפיצול סעדים.

3.במסגרת הבקשה טען התובע כי הייתה הצדקה לגיטימית להגיש את תביעתו הראשונית בנפרד כל עוד הוא מועסק בשירות הנתבעת וזאת על מנת שלא להיות כבול בתביעתו לתשלום דמי הבראה בעבור השנים האחרונות בלבד וכן כדי שיהיה ניתן לממש את זכותו לקבלת דמי ביגוד משמדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד.

מנימוקים אלה, ביקש התובע להתיר לו לפצל את סעדיו באופן שיאפשר לו לתבוע את הסעדים שהם בגדר זכויות קוגנטיות.

4.הנתבעת בתגובתה ביקשה לדחות את הבקשה לפיצול סעדים מאחר ולא ברור מדוע התובע בחר לתבוע בתביעתו הראשונה אך ורק תשלום בגין דמי הבראה וקצובת ביגוד עת שהעילה לקבלת הזכויות הנוספות (למעט פיצויי פיטורים) הייתה קיימת עוד עם הגשת התביעה הראשונה.

משהגיש התובע בעודו מועסק בנתבעת תביעה לזכויות סוציאליות ולא כלל בתביעה הראשונה כל הזכויות יש לראות בו כמי שוויתר על סעדים אלו.

לטענת הנתבעת, התביעה הראשונה הוגשה בחוסר תום לב, משמטרתו של התובע הייתה לזכות בסכומים אותם לא יכל לקבל לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד.

הנתבעת הודתה כי העילה היחידה אותה לא יכל התובע לכלול בתביעה הראשונה הינה התביעה לפיצויי פיטורים, שנוצרה עם סיומם של יחסי עובד ומעביד.

הנתבעת הדגישה עוד כי היה ראוי שהבקשה לפיצול סעדים תוגש בד בבד עם הגשת התביעה הראשונה ולא עם הגשת התביעה השנייה.

5.דיון והכרעה:

תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991 קובעת כדלקמן:

"(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד.

(ב) מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם.

(ג) תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה

עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל